בחודשים האחרונים יצא לי לפגוש הרבה סופרים. חלקם מפורסמים מאוד, שכתבו כבר רבי מכר בישראל. חלקם פחות. חלקם עדיין לא הוציאו אפילו את הספר הראשון – אבל בדמיון שלהם, בראש שלהם, הם כבר סופרים. הם כבר אחרי הספר השלישי שלהם.
אני מכיר אותם. אני בדיוק כמוהם. את הסיפורים הקצרים הראשונים שלי כתבתי בתיכון, ולאחר מכן בצבא, ואחריו. לא היה לי אומץ לשלוח אותם לשום מקום. בקושי הראיתי אותם לחברים.
האדם הראשון שמנע ממני להיות סופר, היה אני.
עברו מספר שנים. גדלתי, התבגרתי, והפכתי לכותב מקצועי. בפרסום. כתבתי הכל – רק לא את מה שבאמת רציתי לכתוב. את הסיפורים שלי. את מה שבקרביים שלי. פשוט הייתי עסוק מדי לכתוב לאחרים. לא היה לי את הכוח לכתוב לעצמי.
האנשים מסביבי, שהעריכו אותי מקצועית, פשוט שאבו אותי לעולם שלהם. לא היה לי זמן להיות בעולם שלי, לכתוב את המילים שלי.
אבל אז כתבתי סדרת טלוויזיה, ונשבר לי מהפרסום. מכרתי את חלקי במשרד הפרסום לשותפים שלי, ופשוט ישבתי לכתוב. היה לי זמן, היה לי אומץ, היה לי מספיק כסף (אז) כדי לא לעבוד חודש.
את הספר הראשון שלי, "אל מלא רחמים", ילדתי בדיוק 12 שעות לפני שאשתי ילדה את הבכורה שלנו. כמה סמלי.
ואז התחילו המכתבים להוצאות הספרים. ההתמודדות חסרת הסיכוי הזו, עם מאות כתבי יד אחרים שמוגשים להם. ומכתבי הדחייה מההוצאות. כל כך הרבה מכתבי דחייה.
הלקטורים היו המשוכה אותה התקשיתי לעבור. הם כמעט ומנעו ממני להיות סופר.
עד שהגיע מכתב אחר. חריג. מהוצאת ספרים קטנה.
בעל ההוצאה התלהב מהספר שלי. מאוד. התלהב עד כדי כך שהוא אפילו לא דרש כסף כדי להוציא אותו. זה מה שגרם לנפילתו, בסופו של דבר – כי הוא לא הבין ששוק הספרים מחייב את ההוצאות הקטנות לדרוש כסף מהסופרים שלהן. כי בשוק הספרים הישראלי אי אפשר להתקיים.
זו הבעיה של כולם בישראל - אבל אז זו היתה הבעיה שלו בלבד. הוא הוציא לי את הספר. זה היה לפני יותר מעשור, ועד היום אני מקבל מכתבי תודה מקוראים שפוגשים בו בספריה נידחת של קיבוץ זה או אחר.
ההוצאה פשטה את הרגל. כמובן שלא קיבלתי שקל כתמלוגים. היום, בכלל המצב קשה עוד יותר. כדי להוציא ספר ראשון אתה כמעט חייב להוציא קודם 20-40 אלף ₪ מהכיס שלך.
הוצאות הספרים - וההוצאות על הספרים - הן אלה שימנעו ממך להיות סופר.
רק שעכשיו זה כבר לא נכון. מי שרוצה להיות סופר – ההוצאות לא ימנעו ממנו להיות סופר.
כל אחד יכול להוציא ספר, תוך חודש, בחנות הספרים הכי גדולה בעולם. איפה שגם הספרים שלי נמצאים.
גם הלקטורים לא ימענו ממנו להיות סופר. לאמזון אין לקטורים. רק הקהל שופט, בלי שומרי סף ושיקולים זרים.
ואפילו שיקולי הסביבה נעלמים. אפשר לכתוב בשם בדוי. איש לא יידע.
גם הכסף לא ימנע ממנו להיות סופר. הרי באמזון כמעט לא עולה כסף להוציא ספר, למי שיודע איך לעשות את זה. ספר אחד, שניים, עשרים – אפשר להוציא בלי גבול ובלי הפסקה.
אפילו עלות התרגום לא יכולה לעצור אותך! אפשר היום לתרגם ספר לאנגלית באלפיים ₪. זה מדהים, וזה פותח את כל השערים.
לסופר, זו חירות עצומה.
החירות להיות נאמן לקול הפנימי שלך. החירות למכור לקהל, בלי מתווכים, בלי שום צורך למצוא חן או לספק את הרצון של מישהו אחר.
זו גם החירות להיעזר בכוחות המקצועיים שהסופר בוחר. ירצה - ישתמש בעורך פרטי. ירצה - ירכוש הגהה. או לקטורה. או עיצוב עטיפה, והיום אפשר לרכוש את זה לא ביוקר כלל.
לפני עשר שנים זה לא היה אפשרי. היום זו מציאות. כל מה שצריך לדעת זה איך לעשות את זה.
אני מכיר אותם. אני בדיוק כמוהם. את הסיפורים הקצרים הראשונים שלי כתבתי בתיכון, ולאחר מכן בצבא, ואחריו. לא היה לי אומץ לשלוח אותם לשום מקום. בקושי הראיתי אותם לחברים.
האדם הראשון שמנע ממני להיות סופר, היה אני.
*
עברו מספר שנים. גדלתי, התבגרתי, והפכתי לכותב מקצועי. בפרסום. כתבתי הכל – רק לא את מה שבאמת רציתי לכתוב. את הסיפורים שלי. את מה שבקרביים שלי. פשוט הייתי עסוק מדי לכתוב לאחרים. לא היה לי את הכוח לכתוב לעצמי.
האנשים מסביבי, שהעריכו אותי מקצועית, פשוט שאבו אותי לעולם שלהם. לא היה לי זמן להיות בעולם שלי, לכתוב את המילים שלי.
*
אבל אז כתבתי סדרת טלוויזיה, ונשבר לי מהפרסום. מכרתי את חלקי במשרד הפרסום לשותפים שלי, ופשוט ישבתי לכתוב. היה לי זמן, היה לי אומץ, היה לי מספיק כסף (אז) כדי לא לעבוד חודש.
את הספר הראשון שלי, "אל מלא רחמים", ילדתי בדיוק 12 שעות לפני שאשתי ילדה את הבכורה שלנו. כמה סמלי.
ואז התחילו המכתבים להוצאות הספרים. ההתמודדות חסרת הסיכוי הזו, עם מאות כתבי יד אחרים שמוגשים להם. ומכתבי הדחייה מההוצאות. כל כך הרבה מכתבי דחייה.
הלקטורים היו המשוכה אותה התקשיתי לעבור. הם כמעט ומנעו ממני להיות סופר.
*
עד שהגיע מכתב אחר. חריג. מהוצאת ספרים קטנה.
בעל ההוצאה התלהב מהספר שלי. מאוד. התלהב עד כדי כך שהוא אפילו לא דרש כסף כדי להוציא אותו. זה מה שגרם לנפילתו, בסופו של דבר – כי הוא לא הבין ששוק הספרים מחייב את ההוצאות הקטנות לדרוש כסף מהסופרים שלהן. כי בשוק הספרים הישראלי אי אפשר להתקיים.
זו הבעיה של כולם בישראל - אבל אז זו היתה הבעיה שלו בלבד. הוא הוציא לי את הספר. זה היה לפני יותר מעשור, ועד היום אני מקבל מכתבי תודה מקוראים שפוגשים בו בספריה נידחת של קיבוץ זה או אחר.
ההוצאה פשטה את הרגל. כמובן שלא קיבלתי שקל כתמלוגים. היום, בכלל המצב קשה עוד יותר. כדי להוציא ספר ראשון אתה כמעט חייב להוציא קודם 20-40 אלף ₪ מהכיס שלך.
הוצאות הספרים - וההוצאות על הספרים - הן אלה שימנעו ממך להיות סופר.
*
רק שעכשיו זה כבר לא נכון. מי שרוצה להיות סופר – ההוצאות לא ימנעו ממנו להיות סופר.
כל אחד יכול להוציא ספר, תוך חודש, בחנות הספרים הכי גדולה בעולם. איפה שגם הספרים שלי נמצאים.
גם הלקטורים לא ימענו ממנו להיות סופר. לאמזון אין לקטורים. רק הקהל שופט, בלי שומרי סף ושיקולים זרים.
ואפילו שיקולי הסביבה נעלמים. אפשר לכתוב בשם בדוי. איש לא יידע.
גם הכסף לא ימנע ממנו להיות סופר. הרי באמזון כמעט לא עולה כסף להוציא ספר, למי שיודע איך לעשות את זה. ספר אחד, שניים, עשרים – אפשר להוציא בלי גבול ובלי הפסקה.
אפילו עלות התרגום לא יכולה לעצור אותך! אפשר היום לתרגם ספר לאנגלית באלפיים ₪. זה מדהים, וזה פותח את כל השערים.
*
לסופר, זו חירות עצומה.
החירות להיות נאמן לקול הפנימי שלך. החירות למכור לקהל, בלי מתווכים, בלי שום צורך למצוא חן או לספק את הרצון של מישהו אחר.
זו גם החירות להיעזר בכוחות המקצועיים שהסופר בוחר. ירצה - ישתמש בעורך פרטי. ירצה - ירכוש הגהה. או לקטורה. או עיצוב עטיפה, והיום אפשר לרכוש את זה לא ביוקר כלל.
לפני עשר שנים זה לא היה אפשרי. היום זו מציאות. כל מה שצריך לדעת זה איך לעשות את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה